מפעל הפיס מכריז על שלושת מועמדי "הרשימה הקצרה" בפרס "הביכורים" של פרס ספיר לספרות לשנת 2025

מנימוקי ועדת השיפוט מסלול "ספר הביכורים" - פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס לשנת 2025:

• 

  "המחסום" מאת אלעד וינגרד (הוצאת עם עובד)

  ספר על דילמות שכבר הוכרעו. הביטוי "להעביר את הזמן" נפרט לפרוטות של קבוצת חיילים ששומרת במחסום בשטחים תקופה של ארבעה שבועות שנדמית כמו נצח. גיבור הספר הוא חייל נטול כל אידאולוגיה או ציפיות מהשירות שלו, ואין דבר שמנחה אותו מלבד השאיפה לפגוש שוב את יעלי, חברתו לשעבר, ללילה אחד של תשוקה ופיוס. את הספר חותך מסע לילי של החייל ושל פלסטיני שהכיר במחסום, המסיע אותו למפגש איתה. שניהם מחכים לה בשטח הפקר, ולרגע יש ביניהם שותפות רגש.
  וינגרד יוצר קבוצת חיילים שלכל אחד מהם יש אישיות מובחנת, עבר ותקוות לעתיד, אך כולם קורסים בזה אחר זה תחת החיים בעזובה שנמצאת במקום שבו האידאולוגיות לא נשמעות, במציאות לא מתוקנת, במקום שבו האהבה לא מתמידה, ושלאנושיות אין ערך.
  ספר שמתאר את שני צדדיו של המחסום, מכאן ומכאן תקועים בזמן ובמרחב המצולק של תהליך אוסלו.
  באיחור של שלושים שנה, ספר של חשבון נפש במעמד צד אחד - הצד הישראלי, שהוא הצד המספר - על ארץ המחסומים.

• 

  "חגורת הרסס" מאת תום הדני נוה (הוצאת ידיעות ספרים)

  גירסה מקורית וביקורתית שמחוללת הזרה בסיפור החניכה הישראלי הצבאי וחושפת את האבסורד בו, בכתב יד פיוטי ורחוק מכל בנאליות. שני חיילים שמודחים ממסלול צבאי יוקרתי יוצאים למסע נקמה מתעתע ומעורפל, במטרה לתבוע את עלבונם ולגבות מחיר על ההשפלה. במהלך ספרותי נועז, הספר מותיר מחוץ לגבולותיו פרטי מידע מתבקשים-לכאורה, כדי להתמקד בעצם ההבניה הצבאית השרירותית והאלימה, ובחוויית המשבר של מי שמגלה שאינו עומד בקריטריונים הקשיחים של גבריות בארץ הזו. כך נוצרת סדרה של מתחים שמרכיבים את הסיפור באופן לא קונוונציונלי וסוחפים אותנו לתוכו. 'חגורת הרסס' הוא יצירת ביכורים בשלה ובוטחת, יוצאת דופן בכנותה ובתעוזתה, שניכר בה כתב ידו של משורר מחונן: "אתה הוכשרת מכדי לשכוח ולהצטמצם אל שגרה, אל יומיום רגוע. אתה שייך עכשיו לשמש המתהדקת על עורך וצולה את הבשר. אתה שייך לים הגמור, האבוד, החוזר חסר מנוחה פעם אחר פעם אל החוף ולא פותר בכך דבר. אתה. אתה רוצה לפתור."

• 

  "סיטארה" מאת רוני פרצ'ק (הוצאת גמא-טנג'יר)

  בכתיבה עוצרת נשימה, נרקמות ב"סיטארה" עלילות המתרחשות על רקע מצב החירום בהודו של שנות השבעים, ובתוכו ביטול זכויות האזרח, איסור על הפגנות ותוכנית לעיקור המוני. הרחק מהכאן ועכשיו הנפוץ כל כך בספרות העברית, בעולמם של גברים מוסלמים בהודו, מתרחשת מערבולת שמסחררת את נימי הגוף והתודעה, לצד הסמטאות, החללים האפלים והמאבקים הפוליטיים והדתיים. כל העורקים פועמים ברומן הזה שמזמין את קוראיו להישאב לעולם רחוק וזר, אחוזים ביופיו האכזר והחושני.
  הספר נשזר לנגד עינינו מבעד לקולות ולמראות המשובצים כמו מכיתות זכוכית בבדי הסיטארה: ״אני שומעת את רחש העלים, את גרגרי האבק המתערבלים. אני שומעת את העצמות הקטנות המתפוקקות בגופך הצנום הכורע, המעוגל כעובר, את הדם הדקיק העובר בנימיך, את תאי העור הדרוכים עד התפצחות. משהו במהלכן הפנימי של פעימותיך משתבש ונצרם. מה קרה, מה נפרע בך אי־שם בזמן?". השאלה הזו אינה מניחה למספרת הפותחת את הספר, ולקוראים, עד לרגע הסיום וגם אחריו בניסיון להבין "מה נפרע".